<h1>ראב"ן שו"ת סימן ק"ז</h1>
<h2>דף לה:</h2>
כך שאל השואל לפני רבינו שלמה מ"כ. ראובן נשא אשה ונהרג ביום הרג רב בלא בנים, ואשתו ברחה אצל אביה הניצל מן ההרג ולאחר זמן ניסת לשמעון ולא נשבעה על כתובתה והחזיקה בקרקע בעלה הראשון מחמת כתובה, והיורשין עוררין עליה לומר מטלטלין הרבה תפסת בכתובתיך, והיא אומרת לישבע, והם אומרים מאחר שלא נשבעה קודם נישואתה אינו דין שתשבע עתה. והשיב הגאון דעתי נוטה שלא תפסיד בנישואתה כלום, ואם לא שהיזקקני אדוני באיגרתו להביא ראייה לדברי לא הייתי צריך לראייה כי מאין לו (שתפס') [שתפסיד] אשה כתובתה בתוך כ"ה שנים שנתנו חכמים [כתובות ק"ד.] קיצבה לדבר. ומכל מקום יש ראייה לדבר אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה [גיטין ל"ד:] נמנעו מלהשביע התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים מה שירצו וגובה כתובתה ואמר רב הונא [שם ל"ה:] לא שנו אלא שלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה מאי טעמא דמיפר לה בעל ורב נחמן [אמר] אפילו ניסת ומותבינין ניסת הא ודאי מיפר לה בעל דמדירין לה ברבים, למדנו מכאן שהאשה גובה כתובתה לאחר שניסת אע"פ שלא נשבעה קודם שניסת, ואפילו רב הונא לא פליג אלא במקום שנוהגין להדירה שהנדר תלו בהפרה כגון דנדרה קונם כל פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום או שאמרה בלשון שבועה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום שיש לחוש שמא יפר לה בעל בו ביום את נדרה או את שבועתה והרי היא מותרת בכל הפירות, אבל הנשבעה שבועה שלא נהניתי מכתובתי כלום או בלשון אלה או ארור אותה שבועה אין לה הפרה עולמית שהרי כבר עברה לה. ואני הבנתי מתוך איגרתך שבמקומכם נוהגין להשביעה ואין נוהגין להדירה, לפיכך אני אומר שלא הפסידה בנישואין ותישבע בגזירת ב"ד באלה וארור כדרך כל הנישבעין עתה ע"פ ב"ד כמנהג המדינה להשביע את הנשים. נסתיימה כתיבת הגאון.
ועכשיו נכנסין בני אדם להשיב על תשובתו ואומרים כי דברי רב נחמן כשהלכה מקבר בעלה לבית אביה שלא נעשית אפיטרופסת בנכסי בעלה אחרי מות בעלה, אבל אם חזרה לבית בעלה ונעשית אפיטרופסת אז אינה נאמנת בשבועה משניסת לאחר. והני נשי דידן כיון דנושאות ונותנות בנכסי בעליהן לאחר מיתת בעליהן אינן נאמנות בשבועה משניסת, דהבעל מרגילה לישבע דלא איכפת ליה אם אמת אם שקר תשבע, ומביאין ראייה לדבריהם כדנפרש בסמוך. יען אמרם כן רואה אני דבריהם סותרין זה את זה דקיימא לן [כתובות פ"ו:] דהיכא דהלכה מקבר בעלה לבית אביה אם לא שכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך יורשין משביעין אותה על אפיטרופסת שנעשית בחיי בעלה, והאידנא לא נהוג למכתב הכי וצריך להשביעה על אפיטרופסת שנעשית בחיי בעלה וגם דלא אתפסה צררי. והמה אומרים דדברי רב נחמן דאמר נאמנת בנדר משניסת וכ"ש בשבועה היינו היכא דהלכה מקבר בעלה לבית אביה דמשניסת משביעין אותה על אפיטרופסת שנעשית בחיי בעלה וגם דלא אתפסה צררי, והדרי ואמרי אבל חזרה בבית בעלה ונשאה ונתנה בנכסי בעלה אינה נאמנת בשבועה משניסת. מה לי על אפיטרופסת בחיי בעלה ומה לי על אפיטרופסת שנעשית אחר מיתת בעלה, אם תאמן על זו תאמן על זו ואם אינה [נאמנת] בשבועה משניסת לא תאמן על זו, דכי היכי דהבעל מרגילה על שבועה זו הכי נמי מרגילה דמ"ש זו מזו, אלא ודאי ליתיה למילתייהו דכי היכי דנאמנת על שבועה זו דאפיטרופסת שנעשית בחיי בעלה הכי נמי נאמנת על שבועה דאפיטרופסת שנעשית אחר מיתת בעלה. ולא תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן דמילתא דרב נחמן אתקנת רבן גמליאל קיים דהתקין שתהא נודרת ולא חילק בין הלכה לבית אביה לחזרה בבית בעלה ועלה אמר רב נחמן אפילו ניסת נודרת הילכך אין להפליג דבריו. ותו דלדבריהם דאמרי דמשניסת אינה נאמנת בשבועה דהבעל מרגילה, אם כן כל הנשים היושבות תחת בעליהן ונושאות ונותנות עם בני אדם אם תתחייבה שבועה לא מהימנו בשבועה דילמא בעלה מרגילן, ואם תאמר ה"נ [הא] הוקשה אשה לאיש לכל דינין שבתורה, ועוד הא מעשים בכל יום דנשים היושבות תחת בעליהן דנשבעות בדיני ממונות שיש להם עם אחרים וש"מ דנאמנת בשבועה.
ומה שמביאין ראייה לדבריהם דמשניסת אין נאמנת בשבועה מדבעי ר' יוחנן [כתובות צ"ו.] יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראייה וכו' עד ת"ש דתני לוי אלמנה עד שלא ניסת על היורשים להביא ראייה הא אם ניסת עליה להביא ראייה ואין ראייה אלא בעדים, אלמא דאין נאמנת בשבועה. אומר אני דאין הנדון דומה לראייה ולא הראייה לנדון דמה ענין פסחים אצל גיטין, דבעיא דר' יוחנן לענין מזונות הוא וברייתא דתני לוי דמפשטא מיניה לענין מזונות איתאמרא, ואינהו קא מייתו לה ראיה לכתובה. ומנא תימרא דהכי הוא דאמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא [שם] אלמנה ששהתה ב' שנים או ג' ולא תבעה מזונות איבדה מזונות של אותן ג' שנים דאינה יכולה לתבען שוב דאמרינן מחלה אותן מדשהתה כל כך ולא תבעתן, אבל מזונות של שנים הבאין לא איבדה כדאמר רבא לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה, ובעי עלה ר' יוחנן הא ודאי פשיטא לי אלמנה ששהתה ב' או ג' שנים ולא תבעה מזונות דאיבדן, אבל הא קמבעיא לי אי באת בתוך ג' דלא איבדן עדיין [דהא] תובעתן והיתומים אומרים נתננו ליך מזונות של ג' שנים שעברו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראייה על היתומים או על האלמנה בחזקת מי הם הנכסים דליהוי אידך מוציא מחבירו דליבעי ראייה, ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא ניסת והיא תובעת מזונות של שנים שעברו על היתומים להביא ראייה שנתנו, משום דעד שלא ניסת נכסים בחזקת האלמנה דיכולה למכור למזונות בין בבית דין בין שלא בבית דין [שם צ"ז] הילכך כיון דנכסים בחזקתה על היתומים הראייה שנתנו, אבל אם משניסת תובעת מזונות של שנים שעברו לפני נישואין שלא קיבלה עליה להביא ראייה שלא קיבלה דמשניסת אין הנכסים בחזקתה אלא בחזקת היתומים דאין לה מזונות מן היתומים משניסת הילכך היא באה להוציא מן היתומים ועליה להביא ראייה. ולא יעלה על לב איש לומר דהא דלוי לענין כתובה שנוייה, דא"כ מאי פשיטא מיניה לר' יוחנן איהו בעי לענין מזוני ואיהו מייתי לה ראייה מכתובתה. וא"ת הכי פשיט לה מינה דכי היכי דתני לוי לענין כתובה דעד שלא ניסת על היתומים להביא ראייה דנכסים בחזקתה ומשניסת עליה הראייה דנכסים בחזקת יתמי הכי נמי לענין מזונות, אי אפשר לומר כן דודאי אי הוי שנוייה הא דלוי לענין כתובה לא מצינן למילוף מזוני מינה, דהוה אמינא אע"ג דלענין כתובה תני לוי דעד שלא ניסת על היתומים להביא ראייה לענין מזוני עליה להביא ראייה, דדילמא טעמא דכתובה דאמרינן על היתומים הראייה לאו משום דנכסי בחזקת אלמנ' אלא משום דבתוך זמן (גביא) [גביית] כתובתה הוא הילכך כשאמרו נתננו בחזקת שלא נתנו הן עד שיביאו ראייה שנתנו, דתנן [ב"ב ה'.] בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן ואוקמינן בדאמר פרעתיך בתוך זמנו, אבל מזונות דשנה או שנתים שעברו והיא תובעתן אימא לך דעליה הראייה (ולא) [אפילו לא] נישאת משום דמזוני זימנייהו כל יומא וכיון דעבר זמן המזונות של אותן ימים שעברו היתומין בחזקת שנתנו עד שתביא היא ראייה שלא נתנו, כדתנן [שם] בחזקת שנתן עד שיביא ראייה שלא נתן ואוקמינן לאחר זמנו ואומר (לא) [לו] פרעתיך תוך זמנו, וכי היכי דאמרינן לענין כותל שנפל כל שעה ושעה זימניה, הכי נמי כל יומא ויומא זמן מזונות הוא, הילכך ליכא למימר דברייתא דלוי לענין כתובה שנויה מדקא פשיט מיניה לר' יוחנן ש"מ דלענין מזוני שנויה ותו לא מידי.
ומה שמביאין ראייה לדבריהם מגירסת ירושלמי [כתובות פ"ד הי"ב] תני אלמנה עד שלא ניסת על היתומים להביא ראייה שנטלה כתובתה משניסת עליה להביא ראייה שלא נטלה כתובתה, ודייקינן מינה בראייה אין דהיינו בעדים אבל בשבועה לא דאינה נאמנת בשבועה משניסת. על דבר זה יש תימא דעד דמגרגשי גרמי וגממי אמאי לא אכלי בישרא דעד שהן למידין מגירסת ירושלמי למה אין למידין מתלמוד בבלי שמפורש בו דמשניסת נשבעת וגובה דנאמנת בשבועה כדאמרן לעיל בתשובת הגאון כדאמר רב נחמן ורב הונא וגם ברייתא תניא כוותיה דרב נחמן אם ניסת נודרת וגובה, ומאי חזו דסמכי אהני דשנויה בירושלמי אמאי לא סמכי אהא דתניא בתלמוד בבלי דכך יפה ויפה דהא רב נחמן קאי כוותיה והילכתא כוותיה בדיני, והם מניחין התלמוד בבלי שמפורש בו בברייתא ובאמוראים וגם במשנה דתנן [שם ק"ד.] וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובה עד כ"ה ולא קמפליג בין ניסת לשלא ניסת, דהאי דקתני בית אביה לאו דוקא דלאו בביתו תליא מילתא אלא ה"פ כל זמן שאין לה מזונות גובה כתובתה עד (ה') [כ"ה] שנים וכשניסת אין לה מזונות מבעלה ראשון הילכך גובה אפילו כי ניסת עד כ"ה שנים. ואם נפש אדם לומר ודאי גובה עד כ"ה משניסת, אבל אין גובה אלא בעדים. ישיב המשיב כמה תשובות בדבר, חדא דלא קמפליג בין גבייה דקודם שניסת לגבייה דלאחר שניסת אלא סתם קתני גובה עד כ"ה שנה דש"מ דאידי ואידי בשבועה דכי היכי דקודם נישואין בשבועה הכי נמי לאחר נישואין בשבועה, ועוד אם איתא דמשניסת אינה גובה אלא בעדים מה איריא עד כ"ה שנה אפילו לאחר כ"ה נמי אם יש לה עדים שלא גבתה תגבה עכשיו, דאילו אם היתה שטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה אפילו לאחר כ"ה כדאמר בגמרא ל"ש אלא שאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם וכ"ש בעדים, אלא וודאי ש"מ דהאי דקתני עד כ"ה בשבועה היא דגובה. ועוד תנן [שם פ"ז:] ר' שמעון אומר כל זמן שתובעת כתובה יורשין משביעין אותה ולא מפליג בין ניסת לשלא ניסת, ומניחין כל אלו משניות וברייתא ואמוראים הנזכרים בתלמוד בבלי שלנו וסומכין על ברייתא השנוייה בירושלמי שלא הוזכרה ולא נתפרשה בתלמוד שלנו אלא בתוספתא [כתובות ריש פי"א] היא שנוייה ולא דיקדקו בה האמוראים בתלמוד שלנו ואנן ניקו ונסמוך עליה. ועוד קיימא לן כתובה שטר חוב היא ונתנו לו חכמים זמן גבייה עד כ"ה שנה ובאילו כ"ה שנה דמיא כמאן דנקט כתובה בידה כדאמרינן [שם קד.] ל"ש אלא שאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה אבל שטר כתובה יוצאה מתחת ידה גובה כתובתה לעולם, ומדלאחר כ"ה בעינן שטר כתובה ובתוך כ"ה לא בעינן ש"מ דהוי כמאן דנקיטה שטר בידה, וכיון דנקיטה שטרא אמאי צריכה עדים אי משום דטענו נתננו מי מהימני הא אמר רב פפא [שבועות מ"א.] האי מאן דאפיק שטרא אחבריה וא"ל פרוע הוא לאו כל כמיניה וא"ל זיל שלים, הכי נמי במאי דטענו נתננו לא מהימני עד דמייתו ראיה דהא כל כ"ה תוך זמן הוא ותנן [ב"ב ה'.] בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן ואוקימנא בדאמר פרעתיך תוך זמנו, הילכך אי לא מייתו ראייה היתומים דנתנו בתוך כ"ה ל"ש ניסת ול"ש לא ניסת נשבעה וגובה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דאטו נישואין מי פקעי השטר כתובה אלא לא פקעי, וכיון דלא פקעי ניכסי בחזקתה קיימי אפילו ניסת דמשעבדה לשטר כתובתה דאיתמר [ב"מ ק"י] יתומין אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראייה סבר רב חנא למימר ארעא בחזקת יתמי קיימא ועל ב"ח להביא ראייה א"ל ההוא סבא הכי אמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראייה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמי ויתמי ניתי ונישקול אלמא ניכסי בחזקת ב"ח הן, ה"נ ניכסי בחזקת האשה הן ל"ש ניסת ול"ש לא ניסת דהא בעלת חוב היא, ומהכא שמעינן דכל היכי דאמרינן ניכסי בחזקת יתמי היינו אצל מזונות ולא אצל כתובה הלכך דחוייה היא הא ברייתא מקדם כל הני דפרישית. ואם ישכיל המשכיל ויזהיר המזהיר ויבין המבין יכול לתרצה ולפרשה דלא נדחית ולא קשיא על הני דלעיל, שכך היא שנוייה בתוספתא [כתובות ריש פי"א] אלמנה שתובעת כתובתה ויורשין אומרים לה התקבלת כתובתיך עד שלא ניסת הן צריכין להביא ראייה שנתקבלה משניסת היא צריכה להביא ראייה שלא נתקבלה כתובתה מכרה כתובתה מישכנה (מקצתה) או עשתה (מקצתה) אפותיקי איבדה מזונותיה ר"ש אומר אפילו מכרה מקצתה או מישכנה [מקצתה] או עשתה מקצתה אפותיקי איבדה מזונותיה וכותבת אילו למזונות מכרתי ואילו לכתובה מכרתי דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר מוכרת סתם וכך כוחה יפה. והכי תירוצא דברייתא דלא תיקשי אהני דלעיל, שיש אשה שגובה בשבועה משניסת ויש שאינה גובה אלא בעדים, כיצד אם יש עדים שתפסה מניכסי בעלה שיעור כתובתה והיא תובעה כתובה משניסת וטוענת מה שתפסתי למזונות תפסתי ולא לכתובתי והוצאתים למזונות, אז לא תגבה אלא בעדים כמו שאפרש בסמוך, אבל אי ליכא עדים [שתפסה] גובה בשבועה. וה"פ דברייתא אשה שתובעת כתובתה ויורשים אומרים התקבלת כתובתך שכך וכך קרקע מכרת וקיבלת דמיהן לכתובתיך ויש עדים שמכרה שיעור כתובתה אבל אין יודעין אי לכתובה מכרה או למזונות או היא עצמה מודה שמכרה אלא שטוענת למזונות מכרתי ואכלתים, אם עד שלא ניסת תובעת כתובתה דניכסי (בחזקתם) [בחזקתה] על היורש להביא ראייה שמכרה לכתובה, ואי יש עדים שמכרה לכתובה אינה יכולה ליטעון שוב למזונות דכיון שקיבלה כתובתה אין לה מזונות, ואי לא מייתי ראייה תשבע שמכרה למזונות והוציאה את הכל ותגבה כתובתה כדשלח ליה רבא בריה דרב יוסף [כתובות צ"ח.] אלמנה מוכרת מזונות שלא בב"ד דהיינו שלמזונות צריכה שבועה וכו' עד והילכתא צריכה שבועה. אבל אם נישאת דהנכסים קיימי בחזקת יתמי עליה להביא ראייה כיון שיש עדים שמכרה שיעור כתובתה אם לא תביא עדים שמכרה למזונות אמרינן ודאי לכתובה מכרה ולא למזונות ולא גביא השתא כיון דניכסי בחזקת יתמי קיימי הממע"ה, וקסבר האי תנא דעד שלא ניסת נכסים בחזקתה ומשניסת נכסים בחזקת יתמי. וקא מסיק תנא מילתיה ואזיל האי דיכולה למיטען למזונות מכרתי היינו כשיש לה מזונות, אבל מכרה כתובתה או מישכנה דאין לה מזונות אינה יכולה ליטעון למזונות מכרתי, ור' שמעון סבר דמכרה מקצת איבדה מזונותיה ומקצת כסף ככל כסף דכיון דקיבלה מקצת כסף כתובתה חשוב כמו שקיבלה כולה ואין לה מזונות. וכותבת אילו למזונות מכרתי ואילו לכתובה דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר וכו', וקמיפלגי תרווייהו אתנא קמא דאמר דעד שלא ניסת נכסים בחזקתה, דס"ל דניכסי בחזקת יתמי לעולם בין ניסת בין לא ניסת ועליה להביא ראייה, וה"ק ר' יהודה לפי שהיא צריכה להביא ראייה שלמזונות מכרה לפיכך כשתמכור תכתוב אילו למזונות מכרתי שאם יאמרו היתומים היום קיבלת כל כתובתיך במה שמכרת מביאה שטרות לראייה ותו לא צריכה, ואי לא כתבה יכלו יתמי למטעון קיבלה הכל, ור' יוסי אומר מוכרת סתם וכך כוחה יפה מפני תקנתה שאם לקחו בני אדם קרקע מבעלה וניכסי היתומין יכלו שאין לה במה ליפרע כתובתה תחשוב כל מה שמכרה למזונות ותחזור לגבות כתובתה על הלקוחות שלקחו מבעלה שאם תפרש לכתובה מכרתי לא תוכל שוב לנתקן למזונות, ועל הלקוחות לא תחזור על מזונותיה דתנן [גיטין מ"ח:] אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים. וטעמא דר' יוסי כדאביי קשישא [כתובות צ"ו:] דאמר משל דר' יוסי למה הדבר דומה לש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן אם נוטלן במתנה לא כך כוחו יפה שיכול לטרוף לקוחות על החוב ואין יכול לטורפן על המתנה אף זו לא תוכל לטרוף לקוחות ועל הכתובה תטרוף אותם. [וא"ת כיון] דר' יוסי נמי סבירא ליה ניכסי בחזקת יתמי קיימי ועליה הראייה, אם כן אמאי מוכרת סתם הא יכלי יתמי למיטען לכתובה מכרת ואין זו לה יפוי כח, תריץ יכול[ה] להעמיד עדים שיראו את הנמכר למזונות ואם תצטרך לכך שיטענו יתמי קבלת כתובתיך יבואו עדים ויעידו שמכרה למזונות ולא קיבלה עדיין כתובתה אבל את הנמכר לכתובתה לא תודיע לעדים מפני הלקוחות שתהא יכולה לטורפן כדפרישית. וה"נ מסתברא דפירושא דברייתא כדפרישית, מדקתני וכותבת אילו למזונות מכרתי ואילו לכתובה וכל הברייתא לענין מזונות שנויה והשתא לא קשיא על כל הני דלעיל.
ומה שמביאין ראיה לדבריהם מדתנן [יבמות קי"ז.] אמרו להן בית שמאי לבית הילל הלא מספר כתובה נלמד שהוא כותב לה לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי, ודייקו מינה הא לאחר שתינשא לא. והמדקדק בערב דיקדק ולא במשנה, חדא דאם כן קשיא אכל הני דלעיל דאמרינן דגובה משניסת, ותו אי משנה זו לאורויי לזמן גביית כתובה אתאי, הוה ליה למיתני קודם שתינשאי תנו לה ואז נידוק מיניה הא לאחר מיכן לא, אבל השתא דכתב לכשתינשאי ליכא למידק מינה כלום, דאי דדוקא לכשתנשאי א"כ אם לא תינשא לעולם לא תיטול ואנן קיימא לן כל זמן שתובעת כתובתה גובה, אלא ש"מ לאו דוקא, אלא הכי [קאמר] לכשתהיה מותרת לינשא לאחר שתתאלמן או תתגרש תיטלי מה שכתוב ליכי, ולא קודם לכן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כלומר כל זמן שהיא תחת בעלה אבל אם מת או נתגרשה דמותרת לינשא לאחר תיטול כתובתה, והכי א"ל ב"ש לב"ה כיון דאשה זו מותרת לינשא דינה נמי ליטול כתובה. ותו דברוב הספרים המדוייקים כתובה המשנה כך שאם תינשאי לאחר תיטלי, ואם אתה בא לדקדק ממנה זמן גביית הכתובה תידוק מינה לדאחר נשואיה גובה ולא לפניה, כמו תנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם להם דמשמע לאחר שיעברו תתנו להם, ה"נ שאם תינשאי לאחר משמע לאחר שתינשאי תיטלי וא"כ לא תגבה עד לאחר שניסת, אלא ש"מ לא ילפינן מינה זמן גביית כתובתה.
ומה שאומרים ניכסי יתומים הרי הן כהקדש [גיטין נ"ב.] וצריכין שומא וכל זמן שלא נישומו בב"ד כ"ז שהשביחו ליתומים השביחו דנכסי יתומין אינון. אשיב על ראשון ראשון, על אמרם נכסי יתומין הרי הן כהקדש, כן הוא אבל הדין נחלק לכמה פנים, אם ביד אפיטרופס הן כל מה שהשביחו ליתומין השביחו, ואם שום אדם רוצה לקנות מניכסי יתומין לא מיקני ליה אלא בכסף ובמשיכה [קידושין כ"ט.] בכסף דהרי הן כהקדש ובהקדש כתיב ונתן הכסף וקם לו ובמשיכה דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ואם ביד אדם שיש לו חלק בהן (הן) אם השביחו הנכסים מחמת נכסים השכר לאמצע, ואם שבחו מעצמן שזה טרח בהן והשביחן השכר שלו, כדתנן [ב"ב קמ"ג:] הניח בנים גדולים וקטנים וכו' ואמרינן בגמרא ל"ש אלא ששבחו נכסים מחמת הנכסים, [ו]לא אמרן דהשכר לאמצע אלא היכי דאותו אח שטרח אין לו עסוקין אחרים אבל אם יש לו עסוקין אחרים השכר שלו כדגרסינן רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינון ועבד בהו עיסקא תבעוה אחוה לדינא קמי דרבא ואמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחרינא והוי כמאן דגלי דעתיה ואמר איני טורח בשבילכם אע"ג דסתם עבד. ואם ב"ח של אביהן קדם ותפס בין מטלטלי בין מקרקעי מה שתפס תפס ולית להו ליתמי שוב זכייה בהן, והכי פסק מר רב יהודאי גאון ב"ח ויורש שקדם אחד מהן והחזיק במטלטלי הרי זה זריז ונשכר, וכן אשה שתפסה מטלטלין בכתובתה מה שתפסה תפסה ואין בהן שוב ליתומין כלום, דכי אתי רב דימי אמר [כתובות צ"ו.] מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דיסקיא מלאה מעות ולא היה כח בחכמים להוציא מידה ואמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה ומתקיף לה מר בר רב אשי מ"ש לכתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזוני נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא למזוני מה דתפסה תפסה לכתובה נמי מה דתפסה תפסה, וקיימא לן דהילכתא כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר ממיפך שבועה דאורייתא, ואע"ג דא"ל ר' יעקב לרבינא אמרינן משמיה דרבא כוותיך, ליתא לדר' יעקב מדההוא איתתא [כתובות צ"ח.] דתפסה כסא דכספא בכתובתה ואתא לקמיה דרבא ואמר זילו הבו לה מזוני דלית דחש לדרבי שמעון דאמר [לא] אמרינן מקצת כסף ככל כסף, אלמא קסבר רבא מה שתפסה תפסה, דאי ס"ל דמפקי מינה הל"ל זילו הבו לה מזוני דתפיסה דידה לאו תפיסה הוא ואפילו לרבי שמעון אית לה מזוני. ואפילו למ"ד (לא) מפקי מינה לא אמר אלא היכא דלא משעבדו [אלא] מקרקעי ולא מטלטלין לכתובה, אבל היכא דמשעבדי מטלטלי לכתובה כגון האידנא דכתבו אפילו מגלימא דעל כתפאי דאפילו אגבויי (לא) מגבינן לה, כדגרסינן בירושלמי [כתובות פ"י הל"ג] אלמנה דרב הונא גבו לה מטלטלי כמנהג מקומה, ובתלמוד דידן [כתובות ס"ז.] אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם ואמר רב פפא הני תותבי דבי מכסי אשה גובה פורנא מהן. הילכך משעתא דתפסה ברשותה איתנהו ודידה אינון וכל השבח שלה. ולא כל זמן שהיא אלמנה דודאי עד שיהא אלמנה מעשה ידיה ליתומים דאית לה מזוני מינהו, אבל אם ניסת דלית לה מזוני מיתמי מההוא שעתא הוא דקיימי ברשותה והוי דידה והשתא גליא דעתה דלא בעיא למיטרח קמי יתמי ואין מעשה ידיה שלהן הילכך כל דאשבחה לעצמה אשבחה. ועל אמרם דצריכה שומת בית דין הכי נמי אם לא תפסה ובאת לגבות מיתמי ב"ד שמין ונותנין לה, וכן נמי אם תפסה דבר שהוא בעין כגון קרקעות ומטלטלין שהיו של יתומים צריכין ב"ד לשומן, וכן נמי אם יש עדים שתפסה פרגמטיא ושמאה בזול ומכרה ביוקר שמין לה כשעת היוקר דאמרינן לה מאן שם ליך וכי הא [כתובות צ"ח.] דההוא גברא דאפקידו גביה כסיתא דיתמי שוויה לנפשיה בארבע מאה זוזי וקם בשית מאה אתא לקמיה דרב אמי א"ל מאן שם לך הכא נמי אם תפסה מטלטלין וקרקע ושמאתן בזול והנם אצלה וידעינן דהני מטלטלי ומקרקעי דיתמי הוו אמרינן לה מאן שם ליך, אבל היכא דלא ידעינן אם תפסה ואם לאו ובמאי תפסה ולא ידעינן אם בזול שמתה אם ביוקר ולא ידעינן נמי אם נתייקרו אחרי כן לא אמרינן מאן שם ליך, דלא אמרינן מאן שם ליך אלא היכא דהוי כי הא דההוא גברא דאפקידו גביה כסיתא וכו' דהתם הוה ידוע מה הוה גביה וכמה הוה גביה וידע ששמו בזול אבל הכא נשבעה שלא תפסה מכתובתה אלא כך וכך וגובה השאר. אפילו בנכסים ידועים כגון קרקע לא אמרינן דשומתה לאו שומא אלא היכא דאיתנהו גבה וקא חזינן דשמאתן בזול, אבל היכא דמכרן לאחר שומתה שומא דאמר רב הונא [שם] אלמנה ששמתה לעצמה לא עשתה ולא כלום ומסקינן הא לאחר מה שעשתה עשוי. ועוד תניא [שם צ"ו:] וכותבת אילו לכתובה מכרתי ואילו למזונות מכרתי דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר מוכרת סתם וכך כוחה יפה, וטעמא כבר פרשתי לעיל, מדקתני מוכרת סתם מפני יפויי כוחה שתוכל לטרוף לקוחות אלמא מוכרת לכתובתה שלא בב"ד דאי בב"ד אין כאן יפויי כח דהא קא ידעי ב"ד ולא מציא למיטרוף לקוחות אלא ש"מ מוכרת שלא בב"ד לכתובה, ואמאי נימא מאן שם לה אלא ודאי ש"מ דהיכא דמכרה לאחר לא צריכה שומא בב"ד. והא דאמר בנכסים ידועים כגון קרקע ומטלטלין הידועים, וכ"ש מטלטלין שאין ידועים דאיכא למימר מכרן לאחר ותפסה הדמים בכתובתה, דליכא למימר מאן שם לה דכספא אין צריכה שומא דנישומין ועומדת הן. וכשבאה לגבות שאר כתובתה מוסיפין אנו על שומתה שליש משום דחיישינן שמא שמתה בזול ומגבינן לה השאר, דכל זול הוא פחות משליש שויו, כדאמר שויה לנפשיה בד' מאה וקם בשית מאה, ואמרינן נמי [ב"ב קמ"ו:] וכמה דמי בשר בזול כל זוזא חשבינן לה בד' דנקי, וכן דמי שעורין בזול [ב"ק כ'.] דתנן [שם י"ט:] אם נהנית משלמה מה שנהנית הוא שליש פחות משויו.
תשובת רבינו ר' יצחק הלוי זה הכלל שאני אומר באלמנה כל זמן שלא ניסת נאמנת היא בין למזונות בין לכתובה אע"פ שאין כתובה בידה לומר לא נפרעת כלל אלא כך וכך ונוטלת השאר בשבועה אפילו אומרין יורשין ודאי פרענו, אבל לאחר שניסת אינה נאמנת על הכתובה אא"כ שטר כתובה יוצא מתחת ידה, ועל המזונות אינה נאמנת (אא"כ שטר יוצא מתחת ידה ועל המזונות אינה נאמנת) כלל אע"פ ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לאחר שנשאת, וזה הטעם שכל ימי אלמנות היא באה מכח מעשה בית דין והרי היא כתופסת שטר בידה לפיכך נאמנת בלא שטר, כשם שהמלוה נאמן לומר לא נפרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידו ואין הלוה יכול לומר פרעתי כדאמרינן בשנים אוחזין בטלית [ב"מ י"ז.] א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מאי טעמא כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי א"ל ר' חייא לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וגובה בלא שטר בין כתובת מנה בין מאתים בין תוספת לפי המנהג. ואף ע"ג דנחלקו רב ושמואל על אותה משנה בכתובות [פ"א.] דרב מוקי לה בעיקר כתובה ולא בתוספת ושמואל מוקי לה במקום שאין כותבין כתובה, אין הלכה כמותם שכל דבריהם שם אינו אלא משום דסבירא להו דאין כותבין שובר כדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קע"א:] רב ושמואל דאמרו תרווייהו אין כותבין שובר ומוקמינן התם דלית הלכתא כוותייהו אלא כר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כותבין שובר, ואליבא דר' יוחנן מוקים לה בשנים אוחזין אפילו במקום שכותבין כתובה, אבל הבאה לאחר שניסת לגבות אינה באה מכח מעשה ב"ד, שעיקר תנאי ב"ד שהתקינו לה מזונות וכתובה באלמנות התקינו לה (מזונות) דינה ליטול באלמנות ולאכול, וכשהיא באה להינשא לאחר שאין לה מזונות עוד מנכסי יתמי דינה ליטול כתובה וליצא כמו ששנינו לכשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתב ליכי. ואומר אני שאותה משנה אף ע"פ שלא הוזכרה בין תנאי ב"ד דסמכא היא, שהרי ממנה חזרו בית הילל להורות כבית שמאי ובכמה מקומות מצינו בתלמוד שלמדו חכמים ממנה והקשו ממנה, והמדקדק ימצאנה שנויה גבי תנאי ב"ד דקתני [כתובות נ"ב:] לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל יומי ארמלותיך בביתי חייב מפני שהוא [תנאי] ב"ד, וממילא שמע מינה דכשהיא באה להינשא לאחר דינה ליטול כתובתה וליצא, דכל זמן שהיא ניזונית אין לה ליטול כתובתה שאם תיטול שוב אין לה מזונות ולא הוצרך התנא לשנותה כאן בהדיא, ואפילו לדברי אנשי יהודה שהיו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה, מ"מ אם לא רצו היורשין לפי שנוח להם לזונה (ע"י ע"י) [על יד על יד] ולא ליתן לה כל כתובתה יחד זנין אותה כל ימי אלמנותה וגם היא ממתנת להם מן הכתובה בשביל המזונות, אבל משבאת להנשא לאחר אין לה להמתין עוד שלא תיטול כתובה שאפילו תמתין מן הכתובה אין לה עוד מזונות אחרי שניסת לאחר, נמצא שעיקר זמן גבייתה כשבאת להנשא, לפיכך לאחר שניסת הואיל ועבר הזמן שתיקנו לה לגבות הורע כוחה מכח מעשה ב"ד, אלא דינה כב"ח בעלמא שאם שטר הכתובה בידה גובה אפילו אומרים היורשין נתננו, שאם היה אביהן קיים לא היה נאמן לטעון צררי התפסתיך או את נטלת יותר מכתובתיך משלי דלא גרע משאר שטרי דעלמא שכל זמן שהשטר ביד המלוה אין הלוה נאמן ליטעון עליו כלום, אבל אין השטר יוצאה מתחת ידה נאמנים היורשין לומר פרענוך כתובתיך וקרענו השטר, ואפילו אם לא יטענו הם כיון שאילו האב קיים היה נאמן לומר פרעתיך כתובתיך וקרעתי השטר, ומתוך שיכול לומר פרעתי יכול נמי לומר את תפסת משלי יותר ונשבע על כך ונפטר, עכשיו שאין האב קיים טוענין ליורשין דילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין צררי אתפסה או תפסת משלי יותר. ולמזונות אע"פ ששטר כתובה יוצאה מתחת ידה נאמנים היורשין לומר נתננו, שעיקר השטר לא נכתב אלא על הכתובה ואין דינו ליקרע [אלא] בפריעת השטר כתובה כ"ז שיוצאה מתחת ידה כשאינו קרוע יכולה לומר להם אילו פרעתם לי היה לכם לקרוע השטר או לכתוב שובר, אבל על המזונות אינה יכולה לומר להם אילו פרעתם לי מזונות היה לכם לקרוע השטר או לכתוב שובר (אבל) [ד]על המזונות אין כותבין שובר וגם אין השטר נקרע בפריעת המזונות. ואומר אני שאפילו בטענת ספק יכולין לדחותה, דטענת ספק דיורשין כטענת ודאי דאבוהן דמי ואפילו לא יטענו הם טוענין בשבילם כדקיימא לן [ב"ב כ"ג.] טוענין ליורש. והא דלא איירו בתלמוד דידן גבי כתובה אלא גבי מזונות אלמנה עד שלא נישאת על היתומים להביא ראייה [כתובות צ"ו:], משום דמילתא דפסיקתא נקיט שעל המזונות בין שתופסת שטר כתובתה בידה בין אינה תופסת עד שלא ניסת הוא דעל היתומים להביא ראייה, אבל משניסת עליה להביא ראייה אע"פ שהשטר כתובה בידה כמו שאמרנו למעלה, אבל על הכתובה לא פסיקא ליה שאפילו לאחר שניסת פעמים שעל היתומים להביא ראייה כגון שהשטר יוצא מתחת ידה. ובתלמוד ירושלמי דמתני לה גבי כתובה, נראין הדברים דכשאין שטר כתובה יוצאת מתחת ידה מיירי אלא בבאה מכח מעשה ב"ד, דהא קא מייתי לה גבי מזונות ופרנסת הבנות והבנות אין בידן שטר על מזונות ופרנסה אלא מכח תנאי ב"ד הן באות, דהכי קתני לה בירושלמי בפרק נערה שנתפתתה תני ר' חייא בגרו ולא נשאו או נשאו ולא בגרו איבדו מזונותיה ולא איבדו פרנסתיה (ד)ר' אבין בשם ר' הילא (ומורין) [ומודין] לה כהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי מכתובתי והיורשין אומרין נתקבלת עד שלא ניסת היורשין צריכין להביא ראיה ניסת עליה להביא ראייה. ונ"ל דהכי אמר ר' אבין בשם ר' הילא, הא דתני ר' חייא נישאו לא איבדו פרנסתן, הוא שמודין להן האחין שלא נתנו להן נדונייתן כשניסו ואשמעינן ר' חייא דלא אמרינן הואיל ולא תבעו פרנסתן מן האחין כשנישאו ויתרו, אבל אם אין מודין להן האחין אלא אומרים כבר נתננו להן קודם שנישאו, עליהן להביא ראייה שלא נתקבלו נדונייתן דומיא דאלמנה מה אלמנה שדינה ליטול כתובתה כשהיא באה להינשא אם תובעת באותה שעה על היתומין להביא ראייה כשאין שטר כתובתה בידה אף הבנות כן דינן ליטול פרנסתן כשהן באות להינשא לפיכך אם תובעת קודם נישואין והאחין אומרין נתננו עליהן להביא ראייה (שלא נתקבלו) [שנתקבלה] כתובתה, והשטר היוצא מתחת יד אשה קרוע אין לך ראייה גדולה מזו. ובכמה מקומות מצינו שהשטר נקרא ראייה כמו ששנינו [סנהדרין ל"א.] אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראייתו מתוך אפודנתו הרי זו אינו כלום. ומודה אני שאם שטר כתובה יוצאת מתחת יד היורשים אפילו קודם שניסת (נאמנת) [נאמנים] היורשין לומר פרענוך שהרי רגלים לדבר שאילו לא פרעוה מה טיבו של שטר כתובה ביד היורשין אלא ודאי פרעוה והחזירה להם השטר והרי הן כתופסין שובר בידם, ולהכי קתני התם בשנים אוחזין [ב"מ ז':] מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, שהבעל יכול לומר פרעתיה והחזירה לי השטר ונפל ממני, והיינו דאמרינן התם [שם ט"ז:] איתביה וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר א"ל לא כל מעשה ב"ד שוה ומוקים לה [שם י"ח:] בשטרי חלטאתה ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו, אבל כתובה אע"ג דמעשה ב"ד הוא כיון דבת פירעון הוא ואילו יוצאה מתחת יד הבעל בחזקת פרועה הוא, ה"נ דנפל איתרע ליה וכל ריעותא דאיכא לאחזוקי בה מחזקינן ואמרינן שמא פרועה הוא ומיד הבעל נפלה כדאמרינן התם [שם י"ב:] חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי א"ה כל שטרי נמי כל שטרי לא ריע האי ריע ובסיפא נמי אמרינן [שם י"ג.] כיון דנפל איתרע לי' וחייש דילמא אקרו וכתוב. אבל בשאין השטר ביד היורשין אע"פ שאין בידה שום שטר אין הבעל והיורשין נאמנין לומר פרענו כמו שאמרנו למעלה. והא דאמר רב נחמן אפילו ניסת מדירין אותה מיתוקמא כגון ששטר כתובה יוצאה מתחת ידה שאילו היה האב קיים לא היה נאמן ליטעון עליו פרוע הוא (ד)כ"ז שיוצא מתחת ידה וקיימא לן דלא טעין ליתמי מאי דלא טעין אבוהון, ונשבעת שלא גנבה ושלא הטמינה ושלא פרעה בעלה מידי כשאר כל הבאים ליפרע מניכסי יתומים שאין נפרעין אלא בשבועה. וזה שאמרנו לאחר שנשאת עליה להביא ראייה אם אין השטר יוצא מתחת ידה זהו כשבאה להוציא מידן ולגבות ממקרקעי בעלה או מטלטלי שביד היורשין, אבל אם היא תפוסה ועומדת מטלטלין או כספים והן באין להוציא מידה, עליהן להביא ראייה כשאר כל המוציא מחבירו שעליו הראייה ואם לא יביאו ראייה נאמנת היא בשבועה על מה שבידה. והא דקיימא לן [כתובות פ"ד:] תפיסה לאחר מיתה לאו כלום, [היינו] באותן הימים שהיו להן קרקעות שדות וכרמים ועיקר אסמכתא דבעל חוב וכתובת אשה אמקרקעי, אבל בזמן הזה שאין להם קרקעות כל כך ולא שדות וכרמים אלא עיקר נכסים שלהם מטלטלין וכספים יכולה אשה לגבות מן המטלטלין, כדאמרינן בפרק מציאת האשה [שם ס"ז.] א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם ואמר רב פפא הני תותבי דבי מכסי אשה גובה פורנא מהם ואמר רב פפא הני שקי דתמדוריא ואשלי דקמחוניא אשה כו' ואמר רבא מריש הוה אמינא הני ארנקי דמחוזא אשה גובה פורנא מהן כו', ועוד שבזמן הזה כותבין עלי ועל ירתיי בתריי ניכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות בחיים ובמות. ועל השבועה עצמה אומר אני שהיא (שוה) [תשבע] כמה [שוה] היה בידה מנכסי בעלה בשעה שניסת וכל מה שהרויחה לאחר מיכן שלה ושל בעלה הוא, ואין לומר בכאן שמא היא אינה בקיאה בשומא שתהא יכולה לישבע כך וכך היו שווים החפצים כדי להוציא המותר מן היורשין (את תפוסין) [אם תופסת] בידה שטר כתובתה, שהרי מצינו שאדם יכול לישבע על החפץ כשאינו בעין כמה היה שוה כדי להוציא מחבירו את המותר כדתנן [שבועות מ"ג.] המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון מלוה אומר סלע הילויתיך עליו וכו' מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ומוציא הלה את הפקדון ואמר בגמרא אסיפא דרישא סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הילויתני עליו וג' דינרים היה שוה דשבועה גבי לוה ואמור רבנן לישתבע מלוה ולישקול כו', אלמא אע"ג דהחפץ אינו בעין לא אמרינן שמא הוא אינו בקי בשומתו כל כך שיהא יכול לישבע כמה היה שוה כדי לגבות המותר מן (היורשין) [הלוה] ויפסיד המותר בכך אלא ודאי נאמן הוא בשבועה לגבות המותר, הכא נמי נאמנת היא לישבע כך וכך שוה היה בידי כדי לגבות המותר מן היורשין אם שטר כתובה יוצא מתחת ידה. אבל מודה אני שראוי להחמיר עליה הרבה ולהודיעה עונש השבועה ודיקדוקיה כגון ההוא מעשה דאדם אחד שהפקיד דינר אצל אשה אחת והניחתו בכד, כדי שתדקדק על עצמה ולא תורה היתרא דלאחר שתדקדק על עצמה ותאמר לא היה בידי אלא כך וכך יש להחמיר עליה ולהשביעה שלא היה בידה כפלים או יותר על כפלים ממה שהיא מודה כדי להרחיקה משבועת שוא שכל העולם כולו לוקין עליה, דלא דמי כל כך למלוה על המשכון דהתם לא היה בעל הבית נוגע בו וכיון שהוא רוצה לישבע עליו ודאי הוא יודע כמה משקלו ושויו, אבל אשה שהיא נושאת ונותנת ומוציאה יציאות יש להחמיר עליה מפני כמה דברים, חדא דאינה בקיאה בשומא כ"כ, ועוד שהיא חושבת לפי מה שמכרה ושמא היזילה ומכרה, וכל מה שהיא מזלת ומפסדת עליה ראוי להיות ההפסד ולא על היורשין כדתנן [כתובות צ"ח.] אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה, ועוד שפעמים שמוציאה באלמנותה יציאות הרבה שלא לצורך מזונות, ועוד שהיא מורה היתרא. ואין לחוש להפסד האשה שבכל מקום אמרו חכמים להקל על הכתובה כמו שאמרו [גיטין מ"ח:] כתובת אשה בזיבורית, ועוד אמרו [כתובות ק"י:] מקולי כתובה שנו כאן, על אחת כמה וכמה שבזמן הזה אין לחוש להפסד האשה כלל כ"א להפסד היתומים שלא תעקר נחלה דאורייתא לגמרי. ועל הריוח שהרויחה באותן הנכסים לאחר שנשאת שלה ושל בעלה הוא, שלא אמרו חכמים [ב"ב קמ"ג:] האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אלא בימי אלמנות שאין דינה ליטול כתובתה עדיין אלא ניזונת מהם שאם תיטול כתובתה לא יהא לה עוד מזונות, אבל כשבאת להנשא שדינה ליטול כתובתה וליצא אם נטלה מנכסי יתומין והכניסה לבעל נאמנת היא ליטעון ולומר בכתובתי נטלתי אותם וכל מה שהרוחתי לצורך עצמי הרוחתי שהרי רגלים לדבר, שהרי באותה הוא דינה ליטול כתובתה ועוד שהיא (נותנת) [נוהגת] בהן כאילו הן שלה שהרי הוציאה מהן ואכלה ואילו לצורך היתומין היתה עושה לא היתה נוגעה בהן מאחר שנשאת. ואין לומר הואיל ומתחילה היו הנכסים בתורת פקדון לא יצאו מתורת פקדון אלא אם כן תבעוה היורשין והיא אמרה בכתובה אני תופס אותן, כדאמרינן [כתובות פ"ה.] בההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשין וקא תבעו א"ל מחיים תפיסנא להו אתו לקמי דרב נחמן א"ל אית ליך סהדי דתבעיה מינך מחיים ולא יהביתיה ניהלי וכו', התם לא נשתנה מכמות שהיתה בשעת פקדון אבל בכאן שניסת והכניסה לבעלה וגם הבעל היה נושא ונותן בהן ומוציא ואוכל מהן, נראין הדברים שבתורת תפוסה היכניסתן לו. ואפילו את"ל הואיל דבתורת פקדון היו מתחילה בידה עדיין הן בידה בתורת פקדון, אעפי"כ על הריוח יש לנו לילך אחר אומד הדעת דבימי אלמנותה, משום דשכיחא לה מילתא דטרחא קמי יתמי ועוד שהיא ניזונית מהן היא טורחת ליורשין לפיכך כל ימי אלמנותה אם לא התנית בפירוש יש לנו ללכת אחר אומד הדעת, [אבל כשניסת] ומסתמא אינו טורח ליורשין ואינו מניח אשתו לטרוח ליורשין שהיא משועבדת לו למעשה ידיה והיא נמי על דעת בעלה היא טורחת. ומנא תימרא דאזלינן בתר אומדן דעתא אע"ג דלא התנית בפירוש, דקתני הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו גדולים וכו' ואמרינן בגמרא [ב"ב קמ"ד.] רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינן ועביד בהון עיסקא תבעיה לדינא קמי דרבא אמר רבא רב ספרא גברא רבא הוה לא שביק גירסיה וטרח לאחרינא, אלמא אף ע"ג דלא התנה בפירוש אזלינן בתר אומדן דעתא, ולא תימא ה"נ דוקא צורבא מדרבנן אבל איניש דעלמא לא, דהתם היינו טעמא דעביד איניש קמי אחוה אמר דוקא צורבא דרבנן דלא שביק וכו' אבל איניש אחריני עביד דטרח קמי אחוה, אבל הכא אין אדם עשוי לטרוח בשביל יתומין של איש נכרי ועוד רגלים לדבר שלצורך עצמו הוא עושה שהרי הוציא מהן ואכל מהן ואילו לצורך [היתומין] היה עושה לא היה נוגע בהן. וכ"מ שמצינו בתלמוד הכל לבעל מעות [כתובות צ"ח:], זהו במקום שהוא השליח של בעל הבית ודעתו על בעל הבית דידו כיד בעל הבית דמי, אבל מי שנושא לצורך עצמו כל מה שמרויח שלו הוא. ואפילו אם תימצי לומר שלא כדין עשתה ששלחה יד באותה ממון שלא היה [לה] ליגע בו ולצורך עצמה להוציא אלא עפ"י בית דין שיגבוה כתובתה, אעפי"כ אין לעשות גזלנות בשביל כך כדי לפוסלה מן השבועה שלא מצינו בכל מקום שיהא אדם נפסל מן השבועה אלא ע"פ עדים, כמו ששנינו [שבועות מ"ד:] הנגזל כיצד מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות וכו', ואמרינן בשנים אוחזין [ב"מ י"ז.] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון, אבל ע"פ עצמו לא מצינו שיפסל אדם לשבועה או לעדות, כדאמרינן [סנהדרין כ"ה] בר בינותוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף בריביתא וחד אמר לדידי אוזפן בריביתא פסליה רבא לבר בינותוס והאמר רבא לוה ברבית פסול לעדות רבא לטעמיה דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, ואפילו לעדות נפשות שהקילו חכמים לפוטרו דכתב ושפטו העדה והצילו העדה א"ה אין אדם נפסל על פיו לפטור את הדין כדאמר פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצוני רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, לפיכך מי שמודה לחבירו ששלח יד בפיקדון שלו אינו נפסל בכך מלישבע עליו אם טוענו הלה יותר ממה שהוא מודה, וזו האשה נמי אפילו היו הנכסים אצלה כמו פקדון שלא היה לה לשלוח יד בפיקדון ולהוציא מהן לצורך עצמה אלא אם כן נתנם לה בב"ד בכתובתה והיא מודה עכשיו (שלא) [ש]שלחה בהן יד לצורך עצמה שלא ברשות בית דין אינה נפסלת [ב]כך מן השבועה. ואומר אני שאפילו אם היו באין עדים ששלחה בהן [יד] אין לדונה בשולח יד בפקדון הואיל ובחובה היא תופס אותן. וזה שאמר אלמנה ששמה לעצמה קרקע או חפץ אחד בכתובתה ולאחר מיכן הוקר החפץ ועדיין הוא בעין, דלא אמרינן משעה ששמה לעצמה היה החפץ ברשותה וכי אייקר ברשותה אייקר. אלא הואיל ושלא ע"פ ב"ד לקחה אותו ועדיין הוא ברשות היורשין וכי אייקר ברשות היורשין אייקר דאמרינן לה מאן שם ליך כלומר מי נתנו ליך אלא עדיין הוא ברשות יורשין, דלא יהא אלא גזילה אילו גזלה חפץ אחד והוקר ברשותה ולא נשתנה החפץ מכמות שהיה הגזילה חוזרת בעיניה. תדע דכה"ג איתמר דהא קמייתינן עלה דכי הא דההוא ד[אפקידי] גביה כסיתא דיתמי שמה לנפשה בארבע מאה זוזי ואייקר וקם בשית מאה אתא לקמיה דר' אמי א"ל מאן שם לך, אבל אם מכרה חפץ של יתומים במעות או שהיה בידה מעות של יתומים שלא שייך בהו יוקרא וזולא ולקחתן לעצמה בכתובתה ונשאה ונתנה בהן לצורך עצמה בכתובתה והירוחה, מעמל ידיה היא מרווחת ואין לה להשיב ליתומים אלא המעות כמו שהיו מתחילתן.
זאת תשובתי על דברי הרב ועל כללו שכתב מורי שלאחר שניסת אינה נאמנת על הכתובה אלא א"כ שטר כתובה יוצא מתחת ידה ונתתה טעם לדבריך לפי שלאחר שניסת אינה באה מכח מעשה ב"ד שעיקר תנאי ב"ד שהתקינו לה כתובה באלמנות התקינו לה, והבאת ראייה ממתניתין דלכשתינסי לאחר תיטלי מה שכתב ליכי, אשיב על ראשון ראשון מטיבותא דמר על אומרך דבעינן שטר כתובה יוצא מתחת ידה משניסת, גם אני מודה שאם עברו כ"ה שנה זמן שנתנו לה חכמים לדבר, אבל אם לא עברו כ"ה שנה (ו)אומר אני דלא בעינן שטר כתובה יוצא מתחת ידיה דגביא היא בכח מעשה ב"ד עד אותו זמן, דתנן וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנה, והאי דקתני בית אביה ובית בעלה לאו דוקא דלא בביתם תליא מילתא אלא בית בעלה היינו ניזונית משל בעלה בית אביה דאין לה מזונות מבית בעלה, ואמרינן עלה לא שנו אלא שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה לעולם, אלמא בתוך כ"ה שנה לא בעינן שטר כתובה יוצא מתחת ידה ואמאי מפני שכל כ"ה שנה גובה בתנאי ב"ד, ולא מפליג בין ניסת לשלא ניסת בגביית כ"ה שנה אלא סתם קתני דכל זמן שהיא בבית אביה אין לה מזונות מבית בעלה בניסת נמי אין לה מזונות מראשון אלא משיני הילכך אומר אני דגובה כל כ"ה שנה מכח מעשה ב"ד. וא"ת מתניתין מיירי בשלא ניסת, חלקת דבריך, דעל כרחיך הא דקתני אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידיה גובה לעולם היינו בין ניסת בין לא ניסת, ועכשיו אם תאמר דהא דקתני אין שטר כתובה יוצא דהיינו בשלא ניסת אבל ניסת לא לא השוית מידותיך, אכן יש להשוות ולא לחלוק דבין ניסת בין לא ניסת עד כ"ה שנה לא בעינן שטר כתובה דעד כ"ה גובה כתקנת חכמים ולאחר כ"ה בעינן כתובה בידה דתו לא גביא בתנאי ב"ד. ולא מיבעיא היכא דכתב לה כתובה ואבדה דגובה בתנאי ב"ד עד כ"ה אלא אפילו לא כתב לה כתובה גובה נמי, כדתנן [כתובות נ"א.] לא כתב לה כתובה גובה מאתים ואלמנה מנה והיינו תנאי ב"ד ולא קמפליג בין ניסת לשלא ניסת, ואם כדברי מורי שאמר דבעינן שטר כתובה בידה משניסת לא לישתמיט דליתני ל"ש דגובה בתנאי ב"ד אלא שלא ניסת אבל ניסת לא. ועוד תנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה, ולא קמפליג בין ניסת ללא ניסת. ועוד אמרינן [כתובות פ"ט:] הוציאה גט וכתובה ומיתה אם גט קודם לכתובתה גובה [שתי] כתובות משום דאמרינן ההיא איתתא תרי זימני אינסבא ליה ובזימנא קדמייתא גרשה בגט ולא נתן לה כתובתה והדר אהדרה וכתב לה כתובה אחריתי ולא על דעת כתובה הראשון אהדרה ומת אפקיה גיטא השתא וכתובתה וגביא תרתי כתובה קדמייתא בגט וכתובה בתרייתא שבידה, והא הכא דאין שטר כתובתה בידה ואע"ג דניסת גביא אלמא לא בעינן שטר כתובתה בידה אלא גובה מכח מעשה ב"ד דמה לי אינסבא ליה ומה לי לאחר. ושכתב מורי דעיקר תנאי ב"ד שהתקינו לה כתובה באלמנות התקינו לה והשוית כתובה למזונות דכל זמן שנוטלת מזונות בתנאי ב"ד דהיינו באלמנות נוטלת נמי כתובתה בתנאי ב"ד אבל משניסת דלא שקלה מזונות בתנאי ב"ד לא שקלה נמי כתובה בתנאי ב"ד אלא דינה כבעל חוב בעלמא וצריכה שטר כתובה בידה, על זה אני תמיה האיך דומה כתובה למזונות, שהרי למדתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה [שם נ"ח:] ואם אמר לה בעל צאי מעשה ידיך במזונותיך הרשות בידו [שם ע'] ואין לה עליו מזונות ואפילו היא עצמה יכולה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה שהרי המזונות תלויין במעשה ידיה דכל זמן שמעשה ידיה לבעל או ליורשים יש לה מזונות, אבל משניסת תובעת כתובתה דגליא מילתא דלא בעיא למיטרח קמי יתמי ואין מעשה ידיה ליתמי אין לה מזונות או אפילו לא תבעה כתובתה והלכה ונשאת לאחר דמעשה ידיה לבעלה שיני מיד פקע לה מזוני מיתמי דלא תקינו לה מזוני מינייהו אלא כל זמן שמעשה ידיה שלהן, אבל כתובה כשתיקנו רבנן לא תיקנו תחת מעשה ידיה ולא תלו גבייתה בנישואין. הילכך אומר אני שגובה בתקנת ב"ד עד כ"ה אפילו ניסת דאטו נישואין מי פקעי תקנת ב"ד, דהא דפקעי נישואין תנאין תנאי ב"ד דמזונות, לאו נישואין פקעינן אלא מעשה ידיה דלית להו פקעינן, אבל כתובה במאי פקע אפילו אין שטר כתובה בידה. ומה שהבאת ראייה ממתני' דאמרו להן בית שמאי לבית הילל והלא מספר וכו' ופירשת שהוא בתנאי ב"ד ודייקת מינה דעד שעת נישואין גובה בתנאי ב"ד אבל לאחר מיכן לא, אם כן הוה ליה למימר והלא תנאי ב"ד הוא כשתינשא לאחר שתיטול כתובתה. ותו מאי שנא שהוא כותב לה [ד]קתני, [והא] בתנאי ב"ד אמרינן [שם נ"ב:] דאע"ג דלא כתב ככתיב דמי, אלא ודאי לאו אתנאי ב"ד אלא אטופס כתובה הוא ולהכי קתני והלא מספר כתובה וכו' והיכי כתיב בספר כתובה דהכי כתוב בה וקבלתי עלי ועל ירתיי בתריי וכו' עד בחיים ובמות בחיים היינו אם גרשה ובמות היינו אם נתאלמנה, ופירוש דלכשתנסי לאחר הכי הוא לכשתהיה מותרת לינשא היינו אם תתגרשי או תתאלמני תטלי כתובה ולא קודם לכן, וש"מ דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כל זמן שיושבת תחתיו והכי אמרו להן ב"ש לבית הילל דאמרו תינשאי ולא תיטלי כתובה לדבריכם כיון דמתירין אתם אותה לינשא אלמנה היא דאי לאו הכי לא הייתם מתירין אותה וכיון דנתאלמנה דינה ליטול כתובה שכך כתב לה עלי להתפרע כתובה בחיים ובמות דהיינו כשתתגרש או תתאלמן שתטול כתובה. ועוד לדבריך אם תנאי בית דין הוא דגובה עד שתינשא, אמאי לא אקשי לה אהא דקתני דאינה גובה [אלא] עד כ"ה שנה בשאין שטר כתובה בידה אלא ש"מ דלאו תנאי ב"ד הוא אלא פירוש דמתני' דלכשתינסי כדפרישית, ולדבריך דדייקא ממתני' דואת תהא יתבה בביתי הכי ממילא ש"מ דכשהיא באה להנשא לאחר דינה ליטול כתובתה וליצא, אדרבה דוק הכי ממילא שמעינן דכשיוצאה מביתה וחוזרת לבית אביה וניזונית מאביה דדינה ליטול כתובה ואם יצאת ולא נטלה ה"נ דלא גביא שוב בתנאי ב"ד והתנן דגובה עד כ"ה שנה כשהיא בבית אביה, אלא על כרחך אם נטלה ביציאתה מבית בעלה נטלה ואם לא נטלה לא איבדה כח מעשה ב"ד בכך, הכא נמי אם נטלה בשעה שניסת נטלה ואם לא נטלה לא איבדה כחה בכך וגביא עד כ"ה בלא שטר, ועוד מדקמפליג גבי מזונות בין ניסת לשלא ניסת לענין ראייה דעד שלא ניסת על היתומים להביא ראייה וניסת עליה הראייה ולא קמפליג לענין כתובה בין ניסת לשלא ניסת ש"מ מילתא פסיקא הוא דבין ניסת בין לא ניסת לא בעיא ראייה עד כ"ה שנה. ומה שכתבת משום דלא פסיק ליה לאיפלוגי משום דזימנין דעל היתומים להביא ראייה, [מ"מ ליתני] ניסת עליה הראייה וליתני עליה לא שנו אלא כשאין כתובתה בידה דכשניסת עליה הראייה אבל שטר כתובתה בידה על היתומים הראייה, אלא מדלא קתני הכי ש"מ דבין ניסת ובין לא ניסת לא בעיא שטר עד כ"ה שנה. ומה שהבאת ראייה מתלמוד ירושלמי כבר גיליתי בה דעתי לעיל. ומה שפירש מורי מילתא דרב נחמן בששטר כתובה בידה, נראה בעיני דאי אפשר, דפלוגתא דר"ה ור"נ אמתני' דהתקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים קיימי ואמר רב הונא עליה לא שנו אלא שלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה ולא קמפליג בין הדירה דקודם שניסת להדירה לאחר שניסת דמה קודם בין כתובה בידה בין אין כתובה בידה גובה בהדרה אף לאחר שניסת בין כתובה בידה בין אין בידה גובה בהדרה אם לא שמיפר הבעל ורב נחמן אמר לא חיישינן להפרה דבעל דמדירה על דעת רבים לא שנא כתובה בידה לא שנא אינה בידה וגובה בהדרה. ועתה מורי אם שגיתי אתה הוריני ומה שלא ידעתי הבינני למען אמצא חן בעיניך.
